חטיפת ילדים – אמנת האג
סעיף 6(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע, כי כל אדם חופשי לצאת מישראל. ולא ניתן להגביל זכות זו, אלא במקרים חריגים ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בשנת 1980 התקבלה בעיר האג שבהולנד, אמנה בינלאומית העוסקת בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים והיא קיבלה את השם "אמנת האג". בהתאם לאמנת האג, המשמורת על ילד צריכה להיקבע במקום מגוריו הקבוע, ואין להעביר ילד ממדינה למדינה ללא הסכמת שני הוריו, או אפוטרופסות.
במידה ואחד מהוריו של הקטין "חוטף" אותו לארץ אחרת ללא הסכמת ההורה האחר, ניתן להגיש בקשה להחזרתו והמדינות החתומות על האמנה מתחייבות להשיבו למדינה ממנה "נחטף". לרוב, נועדה אמנה לתת פתרון ולהילחם בתופעה של לקיחת המשמורת בכוח על ידי אחד ההורים בעקבות סכסוך או גירושין.
ישראל חלק מאמנת האג
למרות כוונת האמנה, מדינות רבות מנהלות קדם דיון על המשמורת בעת הדיון על השבת הילד למדינה ממנה נחטף, בין השאר בגלל טענות של ההורה ה"חוטף" שהשבת הילד למדינה ממנה נחטף תסכן את הילד או תפגע בטובתו. ישראל אימצה את אמנת האג בשנת 1991 במסגרת "חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א-1991" (להלן: "החוק"), והגוף אשר הוסמך לטפל בסוגיה זו, היא המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה.
הערכאה המוסמכת לדון בתביעות ע"פ חוק האמנת האג הינה ביהמ"ש לדיני משפחה. על אף העיקרון המנחה לפיו יש להשיב את הקטין לארץ מוצאו, הרי שב"חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א-1991", קיימים חריגים רבים, אשר מאפשרים סטייה מעיקרון זה.
מקרה לדוגמא – חטיפת ילדים
סעיף 12 לחוק – הקובע כי אם עברה יותר משנה בין החטיפה לבין מועד הגשת הבקשה, על ביהמ"ש להורות על השבת הקטין למקום מושבו "זולת אם הוכח כי… השתלב כבר בסביבתו החדשה"
סעיף 13ב' לחוק – הקובע כי ביהמ"ש רשאי לסרב להחזיר את הקטין לארץ מוצאו, במקרה בו קיים חשש חמור שהחזרתו של הקטין תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי, או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל או אם התברר כי הילד מתנגד להחזרתו. בערעור אזרחי 93 / 7206 רוני ארמנד גבאי ואח' נ' אפרת גבאי קבע ביהמ"ש העליון, כדלקמן:
א. הכלל בהליכים לפי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים הוא כי ילד שנחטף חובה להחזירו. רק בהתקיים אחד החריגים, קם שיקול-דעת לבית-המשפט להחליט שלא להחזירו.
ב. מרכיב יסודי בגיבוש עילת תביעה על-פי אמנת האג הוא שהתרחש "מעשה חטיפה". הביטוי "חטיפה" אינו מופיע באמנת האג. זהו ביטוי עממי לתיאור המרכיב שעליו עומדת אמנת האג ושעניינו הרחקת ילד או אי-החזרתו שלא כדין תוך כדי הפרת זכות משמורת הנתונה לאדם, למוסד או לכל גוף אחר על-פי דין המדינה שבה מצוי מקום מגוריו הרגיל של הילד. "מקום המגורים" אינו ביטוי טכני – הוא מבטא מציאות חיים נמשכת, הוא משקף את המקום שבו גר כרגיל הילד עובר לחטיפה. נקודת המבט היא של הילד והמקום שבו הוא גר. הבחינה מתמקדת בחיי היום-יום של העבר, ולא בתכניות העתיד.
בנסיבות העניין, מקום המגורים הרגיל של הקטין הוא בארצות-הברית. מקום מגורים רגיל זה לא השתנה עם בואו של הקטין לישראל, לביקור משפחתי ולשהות זמנית. אף ההרשמה לבית הספר בישראל נעשתה כעניין זמני, שנועד למנוע פגיעה בקטין. מקום המגורים הרגיל של הקטין ממשיך להיות ארצות-הברית, וממילא יש תחולה לאמנת האג.
ג. זכויות משמורת על-פי הדין האמריקני הן של ההורים. אי-החזרת הקטין על-ידי אביו, שעה שהאם ביקשה לחזור עמו לארצות-הברית, מהווה הפרה של זכות המשמורת של האם. על-פי אמנת האג חייב בית-המשפט לצוות על החזרת הקטין לאלתר, אלא אם כן יוכל האב להכניס עצמו לאחד החריגים, הסייגים או ההגנות הקבועים באמנה. אין ברישום הקטין לבית ספר כדי להצביע על הסכמת האם להישארות הקטין בארץ.
עורך דין דויד לייזר עוסק בדיני משפחה ובתחום חטיפת ילדים – לייעוץ ופרטים נוספים חייגו עכשיו 03-6134430
